החלטה בתיק ת"א 43175-12-11

לפני בקשת התובעת למתן החלטה, לפיה פס"ד שניתן בתביעה קטנה בפלוגתא זהה, מהווה "מעשה בית דין" ולחילופין "השתק פלוגתא" לגבי התובענה שבמסגרתה הוגשה בקשה זו .

מדובר בתביעה שהגישה חברת הביטוח ש. שלמה (להלן: "התובעת"), כנגד עיריית ת"א (להלן: "העירייה"), בגין נזק שרפה בו נפגע רכב מבוטחה. להלן העובדות הצריכות לעניין:

רכב מבוטח התובעת חנה במגרש ריק המצוי בבעלות העירייה. בצמוד למגרש זה, ובשטח השייך אף הוא לעירייה ,הוקמה נגריה ופסולת ממנה הושלכה למגרש הריק בו חנו רכבים שונים, ביניהם הרכב הנ"ל. מסיבה לא ברורה, הוצתה ערמת פסולת הנגריה, אחד הרכבים החל לבעור והאש התפשטה לעבר רכבים נוספים ופגעה ברכב המבוטח.

התובעת טוענת כי לגבי אירוע שרפה זה, קיים פסק דין שניתן בביהמ"ש לתביעות קטנות, בין תובעת אחרת לבין מבטחתו של רכב נוסף שהיה מעורב בארוע (שצוין בפסק הדין כנתבעת 1) והעירייה (שצוינה כנתבעת 2). כב' השופטת לימור ביבי-ממן אשר דנה בתביעה, שמעה עדויות, בחנה ראיות וחוות דעת והוציאה תחת ידה פסק דין מנומק ופורט בו דחתה את התביעה כנגד הנתבעת 1, והטילה את מלא האחריות בגין השרפה על העירייה. לטעמה של התובעת, יש לקבוע כי פסק הדין בתביעה הקטנה מהווה מעשה בית דין בעניינינו ולפיכך אין מקום לשמיעה מחודשת של הראיות אלא לעניין גובה הנזק בלבד.

העירייה בתגובתה טענה כי התובעת עותרת למעשה לסעד הצהרתי, והיה עליה לפתוח בהליך של המרצת פתיחה. לטעמה של התובעת, לאור מהות ההליך, יש לדחות הבקשה שכן על פי המלומד ברק מדינה, סעד מסוג זה ניתן רק אם קיימות נסיבות נדירות המצדיקות זאת.

עוד טענה העירייה כי בשל אפיוניו של בית המשפט לתביעות קטנות, החלטותיו אינן יוצרות מעשה בית דין, וכן נטען כי לא מתקיימים בעניינינו ארבעת התנאים המקיימים את השתק הפלוגתא.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בבקשה ובתגובה ואת פסק הדין בתביעה הקטנה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

יוער, כי לא מצאתי מקום לדון בטענת התובעת בדבר איפיוניו של ביהמ"ש לתביעות קטנות כמאיינות קיום מעשה בית דין, היות וסוגיה זו נדונה כבר בפסיקה, ונקבע זה מכבר ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין, כי פסק הדין שניתן בהליך בתביעות קטנות מהווה מעשה בית דין בשאלת האחריות.

דיון והכרעה

ארבעה תנאים נחוצים לקיומו של השתק פלוגתא:

התנאי הראשון הוא, כי הפלוגתא העולה בכל תביעה היא אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

התנאי השני הוא, כי במסגרת התביעה הראשונה, התקיים דיון בין הצדדים באותה הפלוגתא ולצד שכנגדו מועלית טענת ההשתק בתביעה השניה, היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה הפלוגתא.

התנאי השלישי הוא, כי התביעה הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה הפלוגתא, בקביעתו של ממצא פוזיטיבי להבדיל ממצא הנובע מהעדר הוכחה.

התנאי הרביעי הוא, כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתובענה הראשונה.

 (ראו 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד (1) 642, 650)

אין חולק כי התנאי הראשון והתנאי הרביעי מתקיימים בעניינינו. בשני ההליכים, השאלה שבמחלוקת היא אחריות העירייה לשרפה שגרמה לנזק. כן אין ספק כי ההכרעה בשאלה זו הינה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת.

העירייה טוענת כנגד קיומם של התנאי השני והשלישי. אדון תחילה בקיומו של התנאי השלישי, הקל יותר להוכחה, שעניינו האם הממצא שנקבע בפסק הדין הראשון היה ממצא פוזיטיבי?

אני סבור שהתשובה לכך היא חיובית. כב' השופטת כתבה בפסק דינה כך:

"..אין עוררין כי הגורם לשריפה הינו הצתה , מכוונת או לא , של ערימת הפסולת... "כאמור, על הנתבעת 2 , כבעלים של הקרקע , מוטלת החובה להוכחת העדר רשלנות והנני קובעת כי הנתבעת 2 לא הרימה את הנטל המוטל עליה.